גישור

גישור הנו הליך ש”הוכנס לשירות” בשנות ה-2000. לגישור כמה מאפיינים בולטים שמיד אפרטם, אבל כבר בתחילה כדאי לציין כי אין המדובר בפישור. גם אם נראה כי זה הבדל סמנטי, לא כך הוא הדבר. ארחיב מעט בעניין הזה בהמשך הדברים.

כדי להבין את העיקרון שעומד מאחורי הליך הגישור, כדאי לדמיין גשר, המתוח על-פני תהום בעומק כזה או אחר ו/או ברוחב כזה או אחר, גשר שאלמלא הוא קיים, לא ניתן לחצות לעבר השני בלא להסתכן בהתרסקות – תרתיי משמע.

את הגשר הדמיוני הזה מקימים בעצם שני הצדדים – בסיועו של המגשר. הצדדים עצמם יחליטו ויקבעו איזה מבנה יהיה לגשר, ובאיזו נקודה עליו הם ייפגשו.

יתרונות רבים לו לגישור;
מעבר לכך שהוא חוסך בעלויות רבות באלטרנטיבה של ניהול משפט, יש בו עיקרון מפתח שמבחין אותו מכל התדיינות.

בעוד שבבית המשפט יהיה זה השופט שיחליט עבור הצדדים איך תסתיים המחלוקת, מי ינצח בה ומי יפסיד (במשפט תמיד יש מי שמנצח, מה שמוביל בהכרח לצד השני באותו משפט, להיות המפסיד), כמה כסף ישלם צד א’ לצד ב’ וכד’.

בגישור לעומת זאת, במקום שבית המשפט יחליט עבורם כנ”ל מה תהייה התוצאה, הם עצמם מחליטים מה תהייה התוצאה.

בגישור אין מנצח ואין מפסיד. שני הצדדים מנצחים.

מגשר מוכשר יכול להציע פתרונות יצירתיים רבים לסיומה של המחלוקת, כאלה שמטבע הדברים אינם חלק מההליך המשפטי בבית המשפט.

כתבו לנו

לדוגמא; רועי ויובל מצויים במחלוקת כספית. רועי טוען שיובל חייב לו 100,000 ש”ח ואילו יובל טוען, שלא רק שהוא לא חייב לרועי דבר אלא שרועי, הוא זה שחייב לו 80,000 ש”ח. המגשר יכול למשל, לסייע לצדדים להגיע לפתרון שלא יהיה מבוסס על כסף שעובר מהאחד לשני – כולו או חלקו.

אם מדובר בסכסוך עסקי למשל, ניתן לקבוע מנגנון שבו לתקופה מוגבלת(?) יפעלו שני הצדדים במתכונת מסוימת שלכל אחד מהם יהיה רווח ממנה. לעיתים, מנגנון כזה לא רק שהוא מסיים את המחלוקת הספציפית שמן הסתם גם פגעה ביחסיהם של הצדדים, אלא הוא לא פעם מאפשר “תיקון” תרתיי משמע ויתכן כי לאחר ששקע האבק ימשיכו הצדדים לשתף פעולה גם בעתיד. תרחישים כאלה הנם דבר שבשגרה.

אם מדובר בסכסוך גירושין – והרי “לשם כך התכנסנו”, הדברים יותר מורכבים מטבע העניין שכן פרט לכסף שמצוי כמעט בכל מחלוקת / מלחמת גירושין, ישנם גם הרבה רגשות מעורבים, הרבה יצרים גועשים לא פעם, ומדובר למעשה בדיני נפשות. לפיכך, מגשר לענייני משפחה צריך לעבור התמחות מיוחדת, זאת בנוסף להתמחותו כמגשר “רגיל”.

אמנם לא ניתן לצפות כי הגישור ישיב את הצדדים האחד לזרועות רעותו (הגם שגם כזאת קורה לפעמים), אך בהחלט ניתן – וזוהי אכן מחוייבותו של המגשר – לגרום לצדדים לראות את האינטרס המשותף של שניהם, להבין כי דווקא האינטרס שלהם, של כל אחד מהם, הוא לעצור את המלחמה. זו אולי קלישאה, אך גם קלישאות נכונות לא פעם; במלחמה כולם מפסידים. יש מי שיפסיד יותר ויהיה מי שיפסיד פחות, אבל בכל מקרה מדובר בהפסד. לשני הצדדים ושל שני הצדדים.

כשמדברים על אינטרס משותף עולים על הדעת לפחות שני רכיבים; האחד, הילדים, והשני, הרכוש המשותף או כזה שמי מהצדדים טוען שהוא משותף.

על הנזק שנגרם לילדים ממלחמה בין הורים עויינים ותאבי נקם, דומה שאין צורך להכביר מילים; ההורים אמנם מתגרשים האחת מהשנייה אך הם אינם מתגרשים מהילדים. הילדים זקוקים גם לאמא, וגם לאבא. גם אם האהבה פרחה מהחלון, יתכבד הכבוד ההדדי ויכנס מהדלת. כבוד הדדי – וזהו דבר נרכש שהגישור מוצלח מאוד בהכנסתו לחווייתם של הצדדים – יאפשר לצדדים להתנהל באופן ענייני האחד עם השנייה, מה שיאפשר גם “לשחרר”, גם לכל אחד/ת להמשיך הלאה, והכי חשוב, יאפשר לכל אחד מהם להיות ההורה הטוב ביותר שהוא יכול להיות כהורה גרוש. וטובים השניים. גם אם הם גרושים.

ובעניין הרכוש, הדברים ברורים והגיוניים אף יותר; בכל דרך אחרת, בין אם בבית המשפט לענייני משפחה ובין אם בבית הדין הרבני, הרי שמעבר לחיסרון המובהק עליו כבר דובר כנ”ל שלפיו השופט / הדיין הוא המחליט כיצד תיגמר המלחמה, מי ינצח בה ומי יפסיד, הרי מדובר בעלויות גדולות מאוד, לאורך זמן רב. שני עורכי-דין, אחד מכל צד, עולים בכסף רב. שימו לב כי מדובר בזוג שלא יודע או לא יכול להגיע להבנות בכוחות עצמו שכן אחרת לא היה מגיע לבית המשפט.

בשפה המקצועית מדובר על “להשאיר ערך על השולחן”. שכרם של שני עורכי-דין יכול להגיע לעשרות רבות ולעיתים אף למאות אלפי שקלים. לא כדאי שכל הכסף הזה יישאר על השולחן לחלוקה בין הצדדים – באופן שהם עצמם יחליטו עליו (בסיועו של המגשר)? דומה כי מדובר בשאלה רטורית. והרי זה לא נגמר בשכר טרחת עורכי-דין; מה עם בלשים וחוקרים פרטיים? ומה עם מקום עבודה שיכול להיפגע כתוצאה מהתנכלויות הדדיות או אפילו מאפיסת כוחות מנטלית? מדובר בהרבה כסף בכל מקרה.

עוד כדאי לדעת שבנוסף ליתרונות המובהקים שפירטתי כנ”ל, גישור הוא “הליך וולונטרי”. שלא כמו בבית המשפט או בפני בורר, לא יכול אף אחד מהצדדים לנטוש את ההליך מסיבה כלשהי. בגישור זה עובד אחרת;

בכל רגע נתון, יכול כל אחד מהצדדים להודיע למגשר שנמאס לו. פשוט לקום וללכת. הוא לא צריך לספק שום הסבר אם הוא לא רוצה בכך. זכותו של כל צד להחליט שהגישור לא מתאים לו והוא מעוניין לחזור / לפנות לבית המשפט / לבית הדין.

במהלך הגישור, בדרך כלל, ייפגש המגשר עם שני הצדדים יחד בחדר הגישור, ישמע מכל אחד/ת מהם מהם טענותיו (כשהצד השני נוכח ומקשיב) ולאחר מכן, ייפגש עם כל צד בנפרד. בשלב הזה, כל צד יאמר למגשר מהם הטענות שלו כלפי הצד האחר ומהם הרצונות והציפיות שלו לאופן שבו תסתיים המחלוקת.

הגישור הוא הליך סודי! המגשר ישאל את הצד שעמו הוא יושב, איזה מהדברים שהוא אומר לו הוא מעוניין שהמגשר יעביר לצד השני, ואיזה דברים – בשום אופן לא. וכך בדיוק יהיה. האמון במגשר צריך להיות מוחלט והמגשר לעולם לא יכזיב את האמון הזה שניתן בו.  

יצא הצד האחד, ייכנס הצד האחר, והנוהל הנ”ל יחזור על עצמו.

יתכנו מספר סבבים במהלך פגישת הגישור, וייתכנו אף מספר פגישות. כדאי לדעת שאחוז ניכר של הגישורים מצליח.

לסודיות של הליך הגישור ישנו אספקט נוסף;

בתרחיש שבו נכשל הגישור, על המגשר להודיע לבית המשפט כי הגישור לא צלח. וזהו. אף לא מילה אחת נוספת. אף לא רמז למי לדעתו “|אשם” בכך שהגישור לא צלח.

יתרה מכך; חל איסור מוחלט על הצדדים ועל באי כוחם לספר בבית המשפט על הילוכו של הגישור, מה כל אחד מהם אמר ומה המגשר אמר. זה לא יהיה קביל ובית המשפט / בית הדין לא יאפשר זאת.

בנוסף, הצדדים לא יוכלו לזמן את המגשר להעיד – מטעמו של מי מהם או בכלל.

היו נבונים! לכו לגישור. השאירו כמה שיותר ערך על השולחן.

בהצלחה!

גלילה למעלה